באר היטב אבן העזר ק׳

1 אביהם. ה"ה אם לא גבו היורשים עדיין גובה כתובתה מן השט"ח שהניח בעלה דשט"ח נקרא מטלטלין עיין בח"מ סי' ק"ו ס"ק ג' בש"ך שם ועיין ב"ש:

2 בקרקע. והיינו היכא דלא כתב בפירוש מן המטלטלין ש"ג ועיין במגיד ובכ"מ פי"ד מה"א. וה"ה הבעל יוכל לסלקה בקרקע ואם הקרקע שוה יו"ד והיא רוצה לקבלה בעשרים והיורשים רוצים לסלקה ביו"ד בעד הקרקע. הדין עמה ר"ן פ' נערה. פרעו לה קרקעות ובתים ומקומות בבה"כ ואח"כ באו היתומים ורוצים לסלקה במעות והיא אינה רוצה הדין עמה רש"ל בתשובה סי' נו"ן. והרמ"א בתשובתו סי' ח' חולק עליו. וע"ל ס"ס צ"ג ס"ק מ"ב מש"ש. אם יש מעות בעין והיא תובעת מעות והיורשים רוצים לתת לה מטלטלין עיין כנה"ג דף קי"ח ע"א סעיף ב' ג'. והרדב"ז ח"א סי' קט"ו:

3 בריא וכו'. אבל במתנת ש"מ גובה כתובתה מהם עיין תשובת רמ"א סי' מ"ח. ואם נתן במתנת בריא בקנין אפילו לא בא ליד המקבל א"י לתפוס ב"ש ועיין בד"מ מ"ש בדין מתנות ש"מ. ועיין בפסקי מהרא"י סי' פ"ו. ועיין בח"מ סי' צ"ט ס"ק ו' מ"ש הש"ך שם:

4 בריא וכו'. הח"מ הניח דין זה להלכה ולא למעשה ע"ש. והב"ש הביא תשובת מהרש"ך דהיורשים י"ל קים לנו כהני פוסקים דאין חילוק בין אם נתן ליורשיו בין אם נתן לאחרים ע"ש:

5 מותו וכו'. עיין ב"ש וב"י מ"ש בשם תשובת הרשב"א מי שנתן כת"י לא' כל אשר לו וכו'. ועיין בש"ך ח"מ סי' צ"ט. וכנה"ג דף ק"כ ס"א:

6 לגבות וכו'. עיין בח"מ סי' ס'. ואם כתב לה מטלטלין אג"ק ועדיין בידה המטלטלין והוא מכר או נתן לאחר א"צ ליתן להם ובכה"ג לא שייך תקנות השוק לכ"ע כיון דעדיין בידה המטלטלין ב"ש:

7 השוק. הח"מ מדייק מדכתב גבי דידיה שמכר או נתן וגבי יורשים לא נקט שנתנו ש"מ אם היורשים נתנו במתנה ליכא תקנות השוק ע"ש וכך העתיק הב"ש לפסק הלכה. ולכאורה אישטמיטת' להו דברי הסמ"ע והש"ך בסי' רנ"ב ס"ק ו' ע"ש דמשמע מדבריהם. דאין חילוק בין הוא או יורשים דהפוסקים דס"ל דבמתנה נמי שייך תקנות השוק אמרינן נמי אי נתנו היורשים במתנה לאחר דאין מוציאין מחמת תקנות השוק ע"ש. והש"ך שם הביא נמי כמה פוסקים דכתבו בלשונם או נתנו היורשים וכו' אין מוציאין מחמת תקנות השוק ע"ש. ובאמת לא מצאתי חילוק זה בשום פוסק. והטעם שכתב הח"מ דיש לחוש דכל היתומים יעשו כן ע"ש. קשה לי ע"ז דא"כ לא מהני נמי אם מכרו ואדרבה דיותר יש חשש שימכרו מליתן במתנה דאין להם הנאה כ"כ וקי"ל דאין אדם חוטא ולא לו שיפסידו כתובת האלמנה וצ"ע. וע"ל סי' צ"ג סעיף כ':

8 הזיבורית. ובזמן הזה כותבין שפר ארג גובה מן עידיות טור ח"מ סי' ק"ח:

9 משבח. אפי' אחר התקנה שתקנו דגובה מן המטלטנין מ"מ אינה גובה משבח הרא"ש פי"נ ורוב פוסקים דלא כהרמב"ם בפירוש המשניות ועיין בכ"מ פט"ז מה"א. ומהרח"ש בתשובה סי' כ"ט כתב שלא ראה שום פוסק שיסבור כהרמב"ם. והשבח אין חילוק בין שבח ממיל' לשאר שבח ועיין ב"י מ"ש בשם הרשב"א לענין אם היורשים תלשו ומכרו. וע"ל סי' צ"ה:

10 מהראוי. אפי' מבעל עצמו מהר"י ווייל סי' מ' ע"ש. מה נקרא ראוי ומה נקר' אינו ראוי עיין כנה"ג בחח"מ סימן ק"ז בדין ב"ח. ובסימן רע"ח בדין בכור ומשם יש ללמוד לכאן לענין כתובה. ואם אחר התקנה כתובה נגבית מן הראוי או לא. רשד"ם חא"ה סי' קי"א ומהריב"ל ח"ד סי' ה' ס"ל דאינה גובה מהראוי אפילו אחר התקנה ואפי' אם תפסה האשה מוציאין מידה. והראנ"ח ח"א סימן ק' וקט"ו כתב דבין מנה או מאתיים בין תוספת בין בנדוני' אם האשה מוחזקת אין מוציאין מידה ואם היורשים מוחזקים אין מוציאין מידם. ומהרח"ש סי' כ"ט כתב במנה ובמאתיים אפי' אם תפסה מוציאין מידה. ובנדוני' אם תפסה קודם שנולדה הספק אין מוציאין מידה ואם תפס' לאחר שנולד הספק מוציאין מידה ע"ש. ומסתימת לשון המחבר והרמ"א משמע כהרשד"ם ומהריב"ל. עיין כנה"ג דף קי"ח ע"א:

11 לבנו. עיין מהר"י ווייל סימן מ'. ובתשובת מהרי"ל סי' ע"ד ועיין ב"ש. כתב ט"ז אם צוה ליתן לבנו קרקע אחר איזה שנים הוי מוחזק. ומעות מחמת חזקה הנהוג בינינו נקרא מטלטלין וכל זמן שלא בא לידו נקרא ראוי וע"ל סימן צ':

12 ראובן. אע"ג דאחר שמת ראובן מתה ג"כ אלמנת יעקב מ"מ נקרא ראוי דהא כבר תלוי בעת מיתת ראובן והא דקי"ל לענין ירושת הבעל לא הוי ראוי כמ"ש וע"ל ר"ס צ'. שאני ירושה הבאה מאליו אבל כתובה ליתא אלא חוב ומחוסר גוביינ' מהרי"ל סי' ע"ד ועיין כנה"ג בהגהות ב"י סעיף ג' ד'. ועיין ח"מ ב"ש:

13 כשמת. היינו כשלא מתייאש מגניבה דאל"כ נעשה ראוי:

14 לבעל. יש מחלקים בין מלוה שקדמה לשעבוד האשה שמאותה מלוה אינה גובה. ובין מלוה שקדם שעבוד האשה למלוה. שמאותה מלוה גובה מהרי"ט ח"ב סי' ח' וכ"כ הרמ"א בתשובה. אבל מהרש"ל סי' מ"ט תמה עליו והסכים שגובה אפילו ממלוה שהיו חייבין לו קודם שנשאה. ומהרי"ל סימן ע"ה סובר כרש"ל ע"ש. ועיין בש"ך ח"מ סי' ק"ד ס"ק כ"א מש"ש. ראובן שנתחייב לשמעון סך כך עד זמן פלוני ונתחייב לפרוע לו סך כך בכל שבוע והתנו ביניהם שאם ימות שמעון פטור ראובן מלתת ליורשיו שום דבר אין הכתובה נגבית מאותו מלוה הרש"ך ח"א סי' י"ב. אבל הרשד"ם בחח"מ סי' מ"א והר"י אדרבי סי' רנ"א כתבו שאלמנה גובה מאותו מלוה ע"ש:

15 ממנה. לעיל סי' צ' לענין ירושת הבעל לא הוי מלוה שלה מוחזק לגבי דידיה וכן לענין בכור מבואר בח"מ סי' רע"ח. דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אבל כאן לענין כתובה הוי מוחזק. ודוק' מלוה שחייבים לבעל אבל מלוה שירש הבעל ממורישיו ולא בא עדיין לידו מיקרו ראוי אף לענין כתובה. וכנה"ג העלה דאם היורשים מוחזקים יכולים לומר קים לנו כהני פוסקים דס"ל דאין אשה גובה כתובתה ממלוה ע"ש קי"ח ע"ב סעיף י"א ועיין בהרש"ך ח"א סימן י"ב ובהרשד"ם חא"ה סימן קע"א:

16 חוב. אם הרג כותי א' את בעל האשה ונתן כופר על שהרג אותו אין להבע"ח שום זכיה בדמי הכופר הר"ם מלובלין ב"ש ע"ש:

17 לאחר. ה"ה אם מכר לזה הראשון פעם אחרת ונתרצית ח"מ ב"ש:

18 שגובה. ובח"מ סימן קי"ח שם פסק דאינה גובה ועיין ש"ך שם:

19 שבמטבעות. דכתובה דרבנן ול"ד לב"ח. כתב ט"ז אם הוסיפה על המטבע צריך לשלם שיעור הכתובה שהיא לפי מנהג פולין ארבע מאות זהובים לבתולה ממטבע השני' שהיא גדולה אבל תוספת כתובה נותן ממטבע הראשונה וע"ל סי' ס"ו מש"ש הב"ש. וכאן מ"ש בשם הפרישה:

20 תוספת. כי התוס' הוא מה שמוסיף הוא לה משלו ברצונו. ותוספת זה ככתובה דמי אבל השליש שמוסיפין על הנדוני' כספים מפני שיוכל להרויח בהם הוי כאלו הכניסה לו נדוני' רבה והוי הכל בכלל צ"ב מהרי"ק שורש פ"א עיין בתי"ט פ"ו דכתובות משנה ג' ועיין כנה"ג:

21 שנאבדה וכו'. עיין ח"מ ב"ש. ואם נשרפה הכתובה או אבדה והבעל אומר שכתב לה כתובה אחרת נאמן ואם מת האב טוען הב"ד בשביל היתומים תוס' ב"ש:

22 להוסיף. תוספ' והרמב"ם והר"ן כתבו להדי' דאינה גובה תוס' כתובה אפילו במקום דאין כותבין כתוב' הואיל לאו תנאי ב"ד הוא ואינו אלא מלוה. מיהו תוס' שליש לאו תוס' הוא אלא הוי כאלו הכניסה לו שליש זה הואיל שיוכל להרויח בנדוני' כ"כ אפילו אם יש בידה שטר או תנאים כמה הכניסה לו גובה אותה סך ותוספ' של שליש. ולפי המנהג במדינות פולין שנותנים לבתולה ד' מאות זהובים ולאלמנה ב' מאות זהובים וכותבים כל הכתובות בשוות גובה סך זה בלא כתובה אבל מה שהוסיף לה תליא בפלוגת' זו ואם נגבה בלא כתובה עיין בהג"ה דרישה ב"ש:

23 אלו. מהרש"ל כתב דמנהג הוא לגבות בלא כתובה עיקר כתובתה וכל תנאי' בתנאי ב"ד אף במקום שכותבין. וב"ח כתב שיש להשוות דעת מהרמ"א עם דעת מהרש"ל דרמ"א איירי בתוס' כתובה דמנהג הוא שלא לגבות. ומהרש"ל איירי בעיקר כתובה מנה מאתיים ע"ש. והח"מ כתב ול"נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי באמת בזמן הזה לא שכיח לפרוע הכתובה או למחול בלא ידיעת הב"ד ע"ש ועיין כנה"ג דף קי"ט ע"א. ולשיטת הפוסקים דאין לה כתובה מ"מ אית לה מזונות עיין ב"ש:

24 וע"ל סי' ס"ו סעיף יו"ד. שם כתב אם אבדה הכתובה גובה כפי מנהג בני משפחתו. צ"ל דאיירי כשידוע שלא נפרע אלא א"י סך הכתובה ח"מ ב"ש:

25 לאמר. כלומר בזה כ"ע מודים דאינה גובה בלא הכתובה. ומיירי בדלא תפסה. ובד"מ ר"ס ק"א כתב אפילו במקום דאין כותבים כתובה אינה גובה משנשאת. ועי' סי' שאח"ז וכתב הח"מ אם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני הב"ד שלא נפרעת והיא מוכנת לישבע שלא תפסיד זכותה מהני ע"ש:

26 כתובתה. היינו עיקר כתובה ולא תוס' ונצ"ב. ואם אמרה תנו כתובה אפי' ע"א מעיד כדבריה לא תגבה הכתובה ד"מ ב"ש ע"ש ועיין כנה"ג דף קי"ט סעיף מ':